אני לא מאמין במציאות             I Don't Believe In Reality  

הגיגים מתוך חוויותיי במסע החיים. במסע שלי אל עצמי, אל ההווה, אל ההגשמה.
כולי אהבה ותודה.
רוני פורת.

ויהי אור

ויהי אור - זה מה שאלוהים אמר כבר בפרק הראשון. אמר ונהיה אור.
הוא לא אמר "הלוואי ויהיה אור", "לו יהי אור", "אני אשתדל שיהיה אור" או "אעשה מאמץ שיהיה אור" או "אעשה כמיטב יכולתי שיהיה אור" ואפילו "ואללה יהיה בסדר, יהיה אור" בטח שלא אמר "בעזרת השם יהיה אור..." - פשוט, ישיר, חד וחלק "ויהי אור" - כך הוא ברא את כל העולם, במילה, בהתחייבות קצרה ממוקדת וחד משמעית. אמר - עשה. יש ממי ללמוד.
תודה לאל.

החיים

החיים זה עכשיו, לא אחר כך. אחר כך יש רק את ההחמצה של עכשיו.

לחיות

את החיים האלו אני הולך לחיות במלא מובן המילה. (ומן הסתם יהיה לי מספיק שנים למות כשהם יסתיימו...)

המבחן

המבחן האמיתי של שאלות החיים הוא המבחן על ערש הדווי (הבעייה היא שאין למבחן הזה מועד ב' ............ )

איזה שאלות נשאל את עצמנו כשנהיה על ערש הדווי?

* חבל שלא עשיתי עוד סידורים?,  למה לא הייתי עוד כמה שעות במשרד?, חבל שלא ראיתי יותר טלוויזיה?, למה לא הקדשתי יותר שעות לשינה?  

או אולי נהרהר:

למה לא שמרתי יותר על הבריאות שלי?, וכמה חבל שלא אמרתי לאבא שלי כמה אני אוהב אותו ומעריץ אותו לפני שנפטר, ולמה לא למדתי לנגן?, האם פגעתי בעצמי? באחרים? האם יצרתי?, נהניתי? שמחתי? צחקתי? א ה ב ת י ?

חשוב לחיות את החיים עכשיו כאילו זה יומנו האחרון עלי אדמות, כשמבחן ערש הדווי מונח לפנינו, כל השאלות פתוחות, וגם את התשובות עדיין אפשר לתקן.

אימונים

האימון הפיזי - הריצה מחייבת אותי לנשום עמוק יותר ויותר, מזמינה את האוויר למקומות רדומים בראות ומזרימה את הדם לקצוות הנידחים בגוף.
האימון המנטלי - האימון מחייב אותי במודעות גדולה יותר, גורם לתודעה שלי לחדור עמוק יותר למקומות רדומים בהוויה שלי ולהגיע לקצוות הנידחים של גוף הנפש.

מעגל חירות

החירות שלי נמצאת במודעות שלי. המודעות שלי מאפשרת לי להיות נוכח בהווה, להתמקם בין הגירוי לתגובה ולבחור תגובה מודעת. המודעות היא החירות.

להסתכל לרחוק

מי שמסוגל להסתכל לרחוק, מעבר לערפל, מעבר לחומות, מעבר ליום, חודש, שנה הקרובה, שאינו מוגדר בתאריך ספציפי - מי שמסוגל להסתכל לרחוק - גדולים סיכוייו לקבל תוצאות בקרוב.

ויתור

מאד קשה לא לוותר על החיים.

תלונות

על מה שקורה במרחב ההשפעה שלי אין לי זכות להתלונן שכן יצרתי את המציאות הזו במו השפעתי. על מה שקורה מחוץ לאזור ההשפעה שלי אולי יש לי "זכות" להתלונן אבל אין כל טעם, כי אין כל יכולת השפעה. נגזר מכל זה שאין לי מה להתלונן בכלל.

"עוצמים את העיניים ומתעוררים"

(בעקבות החוויות של עצימת העיניים בסדנת אפקט הפרפר)

צריך להאמין בשביל לראות

זו הפרדיגמה החדשה שבתוכה אני חי בתקופה האחרונה.

סידורים

יבוא יום וכל אחד מאיתנו יסתכל לאחור וישאל את עצמו "מה עשיתי בעולם הזה?"
בואו נשים לב היטב שהתשובה לא תהיה: "הייתי בסידורים".

אגואיזם

החזון שלי? - אני רוצה להסתובב בעולם ולעשות טוב.
למה? כי אני אגואיסט מוחלט.

פשרות

אני איש פשרות. אני מוכן להתפשר על כל דבר. חוץ מעל החיים.

מציאות

ככל שאתה מגדיר את עצמך כיותר "מציאותי" יש לך פחות סיכוי לשנות את המציאות שלך.

מחירון

אני מעדיף להתקדם רעב מלדרוך במקום שבע.
(בעקבות קבלת החלטות בחיים, שדורשות תקופת צמצום)

החוף הפרטי

כמה זה טראגי לחיות את כל החיים סתם, לחיות את החיים כאשר הם איכשהו "קורים לנו". ללא כוונה. ללא חזון. כמו ספינה שהוטלה ללב ים. מונעת מרוחות וזרמים. נישאת על הגלים ולא יודעת מדוע, לא לאן, לא מתי.

אי שם יש מפרץ, יש חוף, יש שער צר, פתח לנמל מבטחים, למים שקטים.

האם אני רב החובל של חיי? האם אני בוחר להסתכן, לעלות על התורן ברוח, בגשם, להביט אל האופק ולחפש את השער שלי? האם אני בוחר לכוון את ספינת חיי אל השער הצר גם אם הגלים גבוהים והרוח נגדית?

אי שם, בפאתי הים, יש אינספור חופים של הגשמה אליהם מוביל שער צר.

אי שם במרחבי הים מטלטלות אינספור ספינות.

אם אתה רב החובל של חייך, חוף ההגשמה שלך יחכה לך בסבלנות, גם אם אתה לא יודע עדיין שזה החוף הפרטי שלך. עלה על התורן והבט מסביב אל האופק העגול.

להיות שם

כאשר אני חי את החזון שלי, בכל הוויותי, באופן שלם, נמצא ממש בהגדרת ההצלחה שלי ובאינטגריטי מלא, כל אלו הופכים את החוויה ההיא לחוויית הרגע הזה, את החזון והגדרת ההצלחה להווה, לעכשיו, לנוכחים הרגע בחיים שלי. אז, בדיוק אז, קורה נס מדהים וכל מה שנמצא בדרך אל כל אלו הופך באחת לעבר. והעבר כידוע - עבר. אין לי עליו השפעה כלל, כך שאין לי מקום להתעסק איתו. הוא נעלם מחיי.

הרוגטקה

(דימוי חזק ביותר שעלה בעקבות משבר עמוק שעוברת אישה יקרה. בגידה, פרידה, קריסת מערכת בת שנים רבות. אני הולך לצידה ומקשיב. יודע שיש בי הכוחות וההבנה לעזור לה. לפתוח בפניה את הדלת לאוצרות שלה כדי שהיא תוכל לעזור לעצמה. אני רואה אותה "תלויה על חוט" בין הלב לראש. הראש שאומר "זה נגמר" והלב שלא נותן להיפרד. אני רואה איך היא מותחת עוד ועוד את החוט ואו שהיא משחררת או שהיא מתפרקת. אני יודע שיש או חיים 100 אחוז או מוות 100 אחוז. רגע של בחירה. אני מתאר לה את הדימוי שעולה בראשי)

"את מחזיקה בידייך רוגטקה. את מותחת את הגומייה כשהאבן בבסיסה. מותחת עוד ועוד ועוד ועוד. עכשיו יש שתי אפשרויות. או שהגומיות יקרעו ויתפרקו, או שתשחררי את האבן.
הגומיות נקרעות - התפרקות. מוות.
משחררים את האבן - היא תעוף רחוק וגבוה, מעבר לכל שיעור ודמיון שרק עוצמה כל כך גדולה של הכאב הגדול שחווית עד היום יכולה להפוך להשלכת אבן כל כך גבוה ורחוק.

זה בדיוק המקום שבו המינוס (-) נחצה לשתיים בחתך כואב, חד, וברור, על ידי קן אנכי מנוגד וזהה לחלוטין, והופך לפלוס (+) הכאב הוא אנרגיה. ההיפוך שלו הוא צמיחה שאין כדוגמתה. הדברים הכי קשים, הכי כואבים, הופכים לטובים והמובחרים ביותר כיוון שהם אנרגיה, אנרגיה עצומה. כל שעלינו לעשות הוא לשנות לה את הכיוון. (ושוב אני נזכר שבסינית "משבר" ו "הזדמנות" הן מילים תאומות).

לא לדעת (אי בלב הים)

פעם, עוד לא ידעתי שאני לא יודע. הייתה לי אז תחושה של ידיעה. היום, אני מתחיל לדעת שאני לא יודע, וככל שאני מעמיק, מעמיק אל תוך אי הידיעה, מתחוור לי שהידיעה האמיתית היא הבנת העומק האינסופי של אי הידיעה.

(ופתאום כשאני כותב את זה עולה בראשי מחשבה - אולי בכלל יש אי כזה בלב הים, קוראים לו "אי הידיעה" וצריך לקפוץ למים ולשחות בגלים לכיוון הלא ידוע כדי להגיע אל "אי הידיעה". וואו - איזה גילוי! הגעתי לאי!!!! מצאתי אותו!!!! את "אי הידיעה" שלי).

יהלומים

(בעקבות קריאת הספר "להב היהלום" והבנה שיהלומים נוצרים מתוך לחץ עצום באינקובציה לאורך המון זמן בבטן האדמה)

בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי מתנהל בתוך לחץ עצום. לחץ פנימי ולחץ חיצוני. עוד קצת לחץ, עוד קצת זמן וייצא ממני יהלום....... (ועוד מחשבה בעקבות היהלום - אולי בעצם נולדתי יהלום. אולי כולנו נולדים יהלומים וכל החיים האלה זה ללטש וללטש. יהלומים נוצרים בבטן האדמה. חלקם נמצאים ומלוטשים. כולנו נוצרים בבטן אמא אדמה האנושית, אחד כך חלק מאיתנו "מוצא את עצמו" ואחר כך "ללטש וללטש")

אני מכין את עצמי לטוב מכול

מילה אחת שהוכנסה למשפט מוכר, במקום אחת שהוצאה, שינתה עולם שלם.

שמש ואור

בזמן הקריאה בפרק האחרון "הדרך אל האושר" בספר של שירלי נס ברלין "חשיבה חיובית כדרך חיים" עלה בראשי דימוי\משפט.

"עצם היות העננים מכסים את פני השמיים ומחשיכים את פני הארץ עליה אני צועד עכשיו במסעי, לא סותר את קיום האור הגדול של השמש" לשמש תפקיד גדול אלפי מונים מהארת גופי, חלקת האדמה שלי, ארצי, כדור הארץ. יש לה כמות בלתי נתפסת של אור ושל יקום להאיר. אני אוהב אותה ומוקיר אותה על נוכחותה בחיי גם בהיעדרה. היא תחזור. אני יודע.

אושר

"אני מאושר שאני מאושר ובלי קשר לשום דבר"

 


לראש הדף ^